פסק-דין בתיק ע"פ 3074/12

השופט ח' מלצר:

רקע

1.            לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט לנוער בבית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטים: י' אלרון, מ' גלעד ו-מ' רניאל) מתאריך 15.03.2012 ב-תפ"ח  29688-07-11, בגדרו נגזרו על המערער, אשר הודה, במסגרת הסדר טיעון, במיוחס לו בכתב אישום מתוקן - עונש של 20 שנות מאסר בפועל.

2.            על פי הנטען בכתב האישום המתוקן, המערער, שהיה בן 14 שנים ו-10 חודשים באותה עת, ועותמאן נסאר, יליד שנת 1997 (להלן: המנוח) התגוררו בישוב עראבה, ועובר לאירועים שיתוארו להלן נתגלע ביניהם סכסוך. בתאריך 29.06.2011, ובהתאם לסיכום מוקדם, נפגשו המערער והמנוח, על מנת ללכת יחד מעראבה לדיר חנא. המערער, אשר בשל הסכסוך בינו לבין המנוח החליט לפגוע במנוח, הצטייד מבעוד מועד בסכין. בדרכם מעראבה לדיר חנא, פגשו המערער והמנוח את ריאד לוח (להלן: ריאד), חברו של המערער, אשר ביקש להצטרף אל השניים. המערער אמר לריאד כי בדעתו לפגוע במנוח, ואף הראה לו את הסכין שברשותו, ועל כן הציע לו שלא להצטרף אליהם, ואולם ריאד בחר להמשיך וללכת עם המערער ועם המנוח. כאשר הגיעו השלושה לשביל עפר בין עראבה לבין דיר חנא, החליטו המערער וריאד להמית את המנוח. בהמשך, כך על פי הנטען בכתב האישום המתוקן, אחז ריאד במנוח, באופן שמנע ממנו לברוח, או להתגונן, ואמר למערער לדקור את המנוח. בעוד ריאד אוחז במנוח באופן המתואר, דקר המערער את המנוח חמש דקירות באמצעות הסכין, אשר גרמו למותו. לאחר המתת המנוח, השאירו אותו המערער וריאד מוטל מת על השביל, והלכו לבית ספר בעראבה, שם שטפו את ידיהם ואת הסכין, שברו את הסכין וזרקו אותה אל תוך בור ניקוז מים.

נוכח הנטען בכתב האישום המתוקן, הואשם המערער ברצח, עבירה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

3.            בתאריך 16.01.2012 הודיעו הצדדים לבית המשפט המחוזי הנכבד כי הגיעו ביניהם להסדר טיעון, לפיו כתב האישום שהוגש נגד המערער יתוקן, ואילו המערער יודה בכל עובדות כתב האישום המתוקן, כפי שאלה פורטו לעיל. הסדר הטיעון לא כלל הסכמה כלשהי ביחס לעונש שיושת על המערער. עוד באותו יום הודה המערער בכל עובדות כתב האישום המתוקן, ובהתאם הורשע בעבירת הרצח שיוחסה לו.

נוכח גילו הצעיר של המערער, קבע בית המשפט המחוזי הנכבד כי יוכן בעניינו תסקיר מטעם שירות המבחן.

4.            בתאריך 15.03.2012 גזר בית המשפט המחוזי הנכבד את דינו של המערער, לאחר שהתקבל התסקיר ונשמעו טיעוני הצדדים.

בפתח גזר הדין, ציין בית המשפט המחוזי כי הוגשה בעניינו של המערער חוות דעת פסיכיאטרית, ובה נמצא כי המערער כשיר לעמוד לדין, וכי איננו סובל ממחלת נפש. בהמשך, סקר בית המשפט המחוזי את תסקיר שירות המבחן, אשר בסופו נמנע שירות המבחן מהמלצה טיפולית בעניינו של המערער, וזאת נוכח חומרת העבירה, גילו ומאפייני אישיותו, כפי שאלה פורטו בתסקיר הנ"ל.

          בגוף גזר הדין, התייחס בית המשפט המחוזי הנכבד בהרחבה לחומרה הרבה שבעבירה שאותה ביצע המערער, אשר קיפח במו ידיו את חייו של המנוח, שהיה בן 14 שנים במותו. בשלב זה, פנה בית המשפט המחוזי לבחון את השאלה האם יש מקום, בנסיבות המקרה, לסטות מעונש מאסר העולם הקבוע לעבירת הרצח, לאחר שמצא כי: "השארת שיקול הדעת בנושא השתת מאסר עולם על קטינים, אינה משנה את מהותה של עבירת הרצח שהמחוקק קבע בצידה עונש מאסר עולם חובה". בהקשר זה הפנה בית המשפט המחוזי הנכבד לפסיקתו של בית משפט זה ב-ע"פ 49/09 מדינת ישראל נ' פלוני (08.03.2009), שבו הותוו שיקולי ענישה שבהם, בין היתר, יש להתחשב בעת גזירת דינו של קטין, ואשר יפורטו להלן: גילו הצעיר של הקטין, הרצון להגן על הקטין מפני תנאי הכליאה ומפני מפגש עם עבריינים בוגרים, ומחוייבות החברה לנסות ולמצוא כל דרך לשיקום עבריינים קטינים.

ביישמו את העקרונות הנ"ל, קבע בית המשפט המחוזי כי: "כשבעבירת רצח עסקינן, יש ליתן לשיקולי הגמול וההלימה משקל בכורה אך בלי להתעלם מכך שהנאשם [המערער כאן - ח"מ] היה קטין בעת ביצוע העבירה ובמקרה זה קטין 'קטן', בן 14 שנים ועשרה חודשים בלבד". כמו כן, בית המשפט המחוזי הנכבד מצא כי: "כאשר נגזר דינו של קטין בגין ביצוע עבירה חמורה מאוד וברור כי יש להענישו בשנות מאסר ארוכות בכלא, מאבד שיקול השיקום חלק ממשקלו וכך גם לגבי השיקול הנובע מהשפעתו הקשה של הכלא על הקטין". בית המשפט המחוזי הנכבד אף ציין במפורש כי הוא דוחה טענה שהעלה הסניגור, לפיה מי שהשפיע על המערער להמית את המנוח היה ריאד.

עם זאת, בית המשפט המחוזי ציין כי הוא מניח לזכות המערער כי "ביצע את העבירה כשתודעתו והכרתו אינן מפותחות ובשלות דיין, ובשל חוסר בשלות זה היתה פגומה יכולתו להבין לעומק את חומרת מעשיו". בנוסף, התייחס בית המשפט המחוזי לנסיבות נוספות לקולא, והן: הודאתו של המערער בשלב מוקדם, יחסית, של ההליך; תוצאותיה של הבדיקה הפסיכו-דיאגנוסטית שבוצעה למערער, על פיה רמת האינטליגנציה הכללית שלו הוגדרה כ-"גבולית"; והעובדה שאביו הוא מי ש-"הסגירו" לידי המשטרה, לאור חשדו כי המערער הוא שעומד מאחורי מעשה הרצח.

נוכח כל האמור, קבע בית המשפט המחוזי בסוף גזר דינו כי: "לפיכך הגענו, לא בלי לבטים, בעיקר בשל היות הנאשם קטין ובשל הודאתו, למסקנה שלא לגזור על הנאשם בגין עבירת הרצח עונש של מאסר עולם" (ההדגשה במקור - ח"מ), והשית עליו, כאמור בפיסקה 1 שלעיל, 20 שנות מאסר בפועל.

טענות הצדדים

5.            בנימוקי הערעור שהגיש, וכן בדיון שנערך בפנינו, התמקד בא-כח המערער בשלוש טענות מרכזיות:

ראשית, כי שגה בית המשפט המחוזי הנכבד בכך שלא נתן משקל ראוי לנסיבותיו האישיות של המערער, וביניהן: גילו הצעיר, נסיבותיו המשפחתיות, ומצבו הנפשי בעקבות המעשה. כן נטען כי לא ניתן די משקל לכך שאביו של המערער "הסגירו" לידי המשטרה, וכי ההערכה למעשהו של האב ראוי שתשתקף בהקלה נוספת בגזר דינו של הבן-המערער.

שנית, כי יש להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי הנכבד לפיה נוכח חומרת העבירה שאותה ביצע המערער, והעונש הממושך הצפוי לו, מאבד שיקול השיקום חלק ממשקלו. לשיטת המערער מסקנה זו אף עומדת בניגוד לדברים שנאמרו ב-ע"פ 5048/09 פלוני נ' מדינת ישראל (14.02.2010) (להלן: ע"פ 5048/09).

שלישית, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שדחה את טענת המערער כי הושפע מריאד, וכי החלטת המערער להמית את המנוח התגבשה רק בעקבות פגישתו עם ריאד.

6.            באת-כח המשיבה מצידה טענה כי אין עילה להתערב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד. לדבריה, נסיבות ביצוע העבירה הינן בעלות חומרה רבה, וכל השיקולים השונים לקולא, אותם ציין המערער, הובאו בחשבון במסגרת גזר הדין, כך שעונשו של המערער לא הועמד לבסוף על מאסר עולם, אלא על 20 שנות מאסר "בלבד". לתמיכת טענתה, הפנתה באת-כח המשיבה למספר פסקי דין בהם הושתו על קטינים, אשר הורשעו בעבירת רצח - עונשי מאסר עולם. ביחס לטענת המערער על היעדר משקל מספק לשיקול השיקום, טענה באת-כח המשיבה כי נוכח העונש הכבד לו ראוי המערער - מאבד שיקול זה במידה רבה את משמעותו, וכי למעשה על המערער לבנות את חייו בתוך מסגרות בית הכלא. עוד הוסיפה באת-כח המשיבה כי בית המשפט המחוזי דחה את הטענה לפיה ריאד השפיע באופן משמעותי על החלטת המערער להמית את המנוח, וכי לא נפלה שגגה במסקנה זו.